התסמונת הגניטו – אורינרית של גיל המעבר
GSM – Genito Utinary Syndrome of Menopause

שינויים הורמונליים ורקמת הנרתיק

בגיל המעבר רמת האסטרוגן בגוף האישה יורדת בהדרגה, וכך גם מדלדלת אספקת האסטרוגן לרקמות  התלויות בו כגון הנרתיק, הפות, השופכה ושלפוחית השתן. רקמות אלה עשירות ברצפטורים לאסטרוגן (וגם להורמונים נוספים), וזקוקות לו לשמירה על בריאותן ותפקודן התקין. חסר זה יכול להתבטא כבר בתקופת הפרי-מנופאוזה, אולם הוא שכיח יותר וניכר במלוא עוצמתו בפוסט מנופאוזה- לאחר תקופה ארוכה ללא וסתות, וכמעט ללא פעילות שחלתית. 

כתוצאה מחסר האסטרוגן, רקמות אלה של מערכת המין החיצונית והשתן הופכות דקות יותר, שבריריות, פחות אלסטיות ופחות עשירות בלחות וכלי דם. שינויים אלה עומדים בבסיס התחושות אותן חוות פעמים רבות נשים בגיל המעבר: יובש נרתיקי, רגישות מוגברת, אי נוחות, תחושת צריבה, היצרות הנרתיק, קושי ביחסי מין, דלקות שתן חוזרות,  ולעיתים גם דימום במגע. מצב זה נקרא היום "תסמונת גניטו-אורינרית של גיל המעבר" (Genitourinary Syndrome of Menopause – GSM), מונח עדכני שהחליף את הביטוי "אטרופיה נרתיקית" (למרות שבהחלט קיימת אטרופיה נרתיקית- אולם זהו אינו התסמין היחיד ולכן שונה השם). תסמונת זו מאגדת בתוכה תסמינים נרתיקיים וגם תסמינים במערכת השתן.

מחקרים גדולים מראים כי GSM משפיעה על כ־40-70% מן הנשים אחרי גיל המעבר, והשכיחות עולה עם התקדמות הגיל. מתוכן, רק רבע יפנו לייעוץ רפואי על מנת לקבל סיוע לפתרון הבעיה. 

הקשר לחיידקים הטובים ולמיקרוביום הנרתיק 

עם הירידה באסטרוגן, אפיתל הנרתיק הופך דק יותר, בשל ואלסטי פחות, ובעל תכולת גליקוגן נמוכה. הגליקוגן הוא רב סוכר, המהווה את צורת האגירה של גלוקוז בתאי הגוף. אותו גליקוגן מהווה מזון לחיידקים הטובים אשר מקיימים את הפלורה הטבעית של הנרתיק, הלא הם הלקטובצילים. הלקטובצילים מייצרים  חומצה לקטית, ובכך שומרים על חומציות תקינה של הנרתיק (באופן טבעי ותקין, הנרתיק הוא חומצי). כאשר הלקטובצילים יורדים בכמותם (עקב חסר בגליקוגן), ה PH של הנרתיק עולה- כלומר הוא הופך בסיסי יותר. סביבה זו היא פחות מגנה, ומאפשרת גדילת חיידקים מזיקים מסוגים שונים כגון חיידקי מעי, חיידקים אנאירוביים וחיידקי BV אשר מייצרים דלקת נרתיקית, הפרשות, וריח לא נעים. 

כיצד  מתבטאת תסמונת ה GSM בחיי המין

הירידה בלחות הטבעית של נרתיק, ירידה במספר שכבות תאי האפיתל ברירית,  והיצרות אשר מתקדמת עם הזמן ללא טיפול- גורמות לכך שיחסי מין שנחוו בעבר כנעימים הופכים כואבים, צורבים ולעיתים בלתי אפשריים. נשים רבות מפתחות התניה שלילית ואף חרדה ממגע מיני, ומעדיפות להימנע ממנו לחלוטין. נשים מדווחות על יחסי מין כואבים כבר בתחילת החדירה, קושי פיזי בחדירה, כאב "עמוק" יותר במהלך החדירה, חוסר יכולת להינות מיחסי מין, תחושת צריבה לאחר קיום יחסי מין, וירידה בחשק המיני כתוצאה מחשש מכאב חוזר. 

כאבים ביחסי מין בגיל המעבר – למה זה קורה?

יובש נרתיקי וחוסר סיכוך

כאבים ביחסי מין בגיל המעבר קשורים לרוב ליובש נרתיקי, אטרופיה וחוסר סיכוך. כאשר דפנות הנרתיק דקות, עדינות, פריכות ופחות גמישות- מגע מיני עלול לגרום למיקרו־קרעים, להובלה וחדירה של חיידקים מאזור מערכת העיכול, תחושת גרד וצריבה, ולעיתים אף דימום קל. זה יוצר מעגל: כאב מוביל להימנעות, ההימנעות מחמירה את השינויים ברקמה, והקושי חוזר ומתגבר בכל ניסיון נוסף. בגיל המעבר, קיימות סיבות נוספות לקושי בקיום יחסי מין, לרבות ירידה בחשק ועוד- אולם יובש ואטרופיה נרתיקית אחראים לכ 50-70% מהמקרים. 

מרכיב שרירי ורגשי: יותר מסתם "בעיה מקומית"

לצד השינויים ההורמונליים והשינוי התפקודי של הנרתיק עצמו יש לעיתים גם מרכיב שרירי ורגשי. הם כרוכים יחד כיוון שחלק מן הנשים מפתחות כיווץ מוגבר של שרירי רצפת האגן מתוך פחד מכאב – הגוף "מתכווץ מראש", במעין מעגל התניה שלילית מתמשך ומחמיר. מצב זה של כיווץ יתר יכול להעצים עוד את הכאב, בדומה למה שקורה אצל הסובלות מוגיניזמוס. בנוסף, חוויית הכאב וההימנעות משפיעה על הביטחון העצמי, על הדימוי הגופני ועל הקשר הזוגי, ולעיתים מלווה בתחושת בושה או אשמה- למרות שמדובר בתגובה פיזיולוגית לחלוטין.